החלטה בתיק ע"פ 11584/04

           בפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ש' ברלינר, י' אלרון וב' בר-זיו), בו הוטלו על המערער, ברוב דעות, ארבע שנות מאסר מתוכן שלוש לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.  

1.        המערער הורשע בביצוע שורה של מעשים מגונים בבתה בת העשר של חברתו לחיים (להלן: המתלוננת). על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה המערער במסגרת הסדר טיעון, נהג הוא מחודש אוקטובר 2002 ובמשך למעלה משנה להיכנס אל חדרה של המתלוננת בעת שישנה וללטף אותה בחלקי גופה השונים מתחת לבגדיה. המערער אף ליטף את המתלוננת באיבר מינה, בחלק מן הפעמים מתחת לתחתוניה, ובמספר הזדמנויות ניסה להוריד את מכנסיה של המתלוננת. מעשים אלה של המערער נמשכו בכל פעם עד שהייתה המתלוננת מתעוררת ומבקשת ממנו לחדול או קמה ממיטתה.

           בגזר הדין מיום 5.12.2004 ציין בית המשפט המחוזי את חומרת העבירות שביצע המערער אשר ניצל לרעה את האמון שנתנה בו אם המתלוננת בעת שיצאה לעבודתה בלילות בהותירה את בנותיה תחת חסותו. בית המשפט עמד על כך כי אין המדובר במעשה חד פעמי אלא במקרים רבים ובמסכת אירועים שהתרחשה לאורך תקופה של למעלה משנה. בית המשפט ציין אמנם כי המערער הביע חרטה על מעשיו, ואף הפנה לנסיבותיו האישיות של המערער ובהן התמכרותו לטיפה המרה וטראומה שחווה במהלך שירות מילואים בשנת 2002 עת איבד מספר חברים לנשק ונפצע בעצמו, אולם קבע כי אין בכך כדי להקל מחומרתם של המעשים או לספק להם הסבר. בסופו של דבר גזר בית המשפט על המערער ברוב דעות, כאמור, ארבע שנות מאסר, מתוכן שלוש שנים לריצוי בפועל. דעת המיעוט, מפי אב בית הדין, השופט ש' ברלינר, קבעה כי לאור תסקירי שירות המבחן החיוביים, חרטתו הכנה של המערער והאפשרות הממשית לשיקום חיי המשפחה, יש לגזור עליו שתי שנות מאסר, מתוכן שנה אחת לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.

2.        בערעור שהגיש לבית משפט זה מלין המערער על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. המערער טוען כי הוא אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי אשר המעשים שביצע נבעו בין היתר מנסיבות אישיות קשות. המערער מוסיף וטוען כי החל בתהליך שיקומי הכולל טיפול בהתמכרותו לטיפה המרה וטיפול זוגי יחד עם אם המתלוננת. נוכח אלה, כמו גם נוכח חרטתו הכנה, עדויותיהם החיוביות של בני המשפחה והסיכוי לשיקום חיי המשפחה, מבקש המערער להורות על ביטול עונש המאסר בפועל, ולחלופין להסתפק בהטלת מאסר אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות. לחלופי חלופין מבקש המערער לאמץ את גזר דינה של דעת המיעוט בבית משפט קמא.

3.        בית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע גזר הדין עד ליום 2.1.2005, ומכאן הבקשה שבפניי, בה עותר המערער להמשך עיכוב הביצוע עד להכרעה בערעור. לטענת המערער סיכויי ערעורו טובים וכן הוא טוען כי יש להיענות לבקשה על מנת שלא לאיין את עתירתו הראשית בערעור כי לא יוטל עליו מאסר בפועל או כי יוטל עליו מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות.

4.        לאחר ששקלתי את חומרת המעשים בהם הורשע המערער, את נסיבותיו האישיות כפי שהוצגו בפני ואת סיכויי הערעור, הגעתי למסקנה כי אין מקום לעכב את ביצוע עונש המאסר. המערער הודה בביצוע מעשים חמורים בקטינה. בנסיבות המקרה, ובהתחשב בין היתר במידת התערבותה של ערכאת הערעור בענישה שנגזרה על ידי הערכאה הדיונית, נראה לי כי לא ניתן לומר שסיכויי ערעורו הינם גבוהים, ככל שהמדובר בעתירתו שלא להשית עליו מאסר בפועל או להשית עליו מאסר בדרך של עבודות שירות. לפיכך, לא נתקיימו הנסיבות המצדיקות לעכב את ביצוע העונש.

           הבקשה נדחית. עם זאת, בהתחשב במהות הערעור ובמכלול נסיבות המקרה, אני מורה כי הדיון בערעור יתקיים בהקדם.

           ניתנה היום, י"ז טבת התשס"ד (29.12.2004).

                                                                                                ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: